התמונות שיצאו השבוע מהר הבית היו צריכות לפתוח את כל מהדורות החדשות. קבוצה של ילדים קטנים עם פאות, חובשי כיפות שחורות, נראו בהן כשהם עולים עם הוריהם לסיור על ההר. לא מאיימים על אף אחד. לא מתגרים באף אחד. לא מתפללים. סתם נראים יהודים. זה הספיק כדי שהמון של מאות ערבים משולהבים יקיפו אותם, ייצמדו אליהם בטווח אפס ויצרחו באזניהם "אללה הוא אכבר", כשאחדים משליכים לעברם חפצים שונים וכסאות. הילדים היו אחוזי אימה. חלקם פרצו בבכי. משטרת ישראל, כהרגלה במקום הזה, לא נקפה אצבע ...

רק תדמיינו את הבלגן, לו היתה נחתמת עסקה והמו"מ היה נמשך

פתאום השאלה "איפה אתם בסדר?" שנשאלת בלי להקשיב בכלל לתשובה, הפכה לשאלת מיליון הדולר. "סביון? בואנ'ה, לא ידעתי שאתם כאלה כבדים. אתם תמיד שם בחגים? סחתיין". ואלה שמכירים אותנו מקרוב ויודעים היטב כמה אנחנו לא כבדים, היו אפילו עוד יותר בוטים.

ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן הדתית לחינוך מסבירה מדוע החלטת משרד החינוך ללימוד תכני השואה בגנים הינה כורח המציאות וכיצד מיישמים זאת כראוי.